SHANI DAVIDOV
פרפורמנס לפי ראות עייני
רשמים ומחשבות
מנסיוני כשאומרים פרפורמנס מתכוונים למשהו שמעורר דחייה, או כשלא יודעים מה להגיד על מופע שראו אומרים ״זה יותר פרפורמנס כזה..״, או שיש איזו מישהי עם חישוק או ג׳אגלינג של אש ברחבה ליד הדי-ג׳יי ובליינאפ זה נחשב פרפורמנס, או כשיש משהו מוזר על הבמה או בעל אסתטיקה נוזלית, חושפנית, הפרשית ישייכו את זה לפרפורמנס
אפילו קיים הספר למה הם עושים את זה לעצמם של חנה פרוינד - שרתוק, שהוא מקבץ מופעים של אמנים המשתמשים בגופם כחומר לבדיקת גבולות ופוגעים בעצמם.
ובכן זה בהחלט קיים, פרפורמנס שמעורר דחייה גם אצלי, יש אמנים שמשתמשים במדיום באופן הזה, אבל גועל זו לא ההגדרה של פרפורמנס, לפחות לפי ראות עיני, אפילו ההיפך המוחלט- עבורי פרפורמנס הוא ריפוי
טקס ריפוי, או תרגול יוגה טוב, מדיטציה עמוקה או טריפ פסיכדלי קסום. אבל בעיקר מין טקס פגאני פולחני בו אני האמנית מעלה עצמי כ״קורבן״ ונחשפת בפני הקהל בכאב שאני נושאת בגופי ובזכות הריטואל שמתקיים לעיני הקהל אני עוברת טראנספורמציה בכוונה לשחרר ואפילו לרפא את אותו כאב, ובתקווה להשפיע על הקהל שיחוו את השינוי בעצמם
אני ממש לא הראשונה שעושה את ההשוואה הזו, ריצ׳רד שכנר בשנות השבעים כבר עשה את הניסויים שלו עם האנסמבל שלו במופעים אקספרימנטליים מטורללים כמו דיוניסוס 69 וכתב על היצירה הפרפורמטיבית הזו כציר ניגודים שבקצה אחד מונח המחזמר ובקצהו השני מונח הפולחן, ובכך הוא יצר כלי שבאמצעותו אפשר לבחון כל מופע שצופים בו
בתור ילדת תיאטרון שצפתה בלא מעט הצגות ומופעים וחיזקתי את שריר הצפייה והזיהוי של המנגנון, החשיפה למכניקה שמאחורי התיאטרון שהוא עולם האשלייה הפחיתה את החיבה שלי לתיאטרון קלאסי, ואני לא טוענת כאן שאין אמת בהצגת תיאטרון, אבל מהר מאוד הצפייה בתיאטרון עבורי נהייתה של מבקרת, צפיתי בשחקנים ובחנתי אותם ביני לבין עצמי, האם אני מאמינה להם, האם הם הביאו את זה בעצמם או שהבמאי אמר להם לעשות ככה? והאמת שהפסקתי להאמין, וכך גם הפסקתי להנות מהחוויה הקהלית בתיאטרון, התרשמתי מכל האלמנטים הבימתיים, תפאורה, מוסיקה, כוריאוגרפיה, אבל לחוות חווית קתרזיס עמוקה כמו שהקהל היה חווה ביוון העתיקה הלכה לי לאיבוד, ומשהו בתיאטרון כבר הפסיק להיות קסום ומשנה חיים, עד שראיתי את המופע הר אולימפוס של יאן פאבר, נגנבתי מאיך שהגוף שעל הבמה פועל פעולה פשוטה בתוך קונטקסט ספציפי, בתוך תלבושת ואביזר וסאונד שנבחרו בקוהרנטיות מושלמת ומספר סיפור שלם של הפרפורמר האמיץ וזהותו באנלוגיה לסיפור מיתי, בזמן שאני הקהל חווה אותו בכל עצמותי במושב המוחשך שלי- הו הנה הוא חזר אלי הקתרזיס. שם בפסטיבל ישראל במהלך 24 שעות, הבנתי מה אני רוצה לחקור בעצמי וליצור בעצמי כשירות לקהל, לעצמי, לתלמידים ולעולם, כן ככה שאפתני מתיימר
אבל לפני יאן פאבר למדתי תיאטרון אלטרנטיבי בשלומי ושם שמעתי לראשונה על מרינה אברמוביץ׳, הסבתא של אומנות הפרפורמנס. שחקרה את גבולות הגוף שלה, מערכות יחסים, יחסי קהל פרפורמר, מוסכמות, תרבויות והרשימה עוד ארוכה, היא פועלת בעיקר בגלריות, במקור היא אמנית פלסטית, על אף שהיתה לה התנסות גם בתיאטרון ללמודאת העשייה שלה עוד לא הראה לי את הדרך לבמה, אבל ניסיתי, בלימודים שלי בסמינר הקיבוצים בתקופה מסויימת הכינוי שלי היה מרינה.. כי כשאני למדתי וניסיתי להביא פרפורמנס לכיתה רוב המורים לא ממש ידעו מה לעשות איתי, פרפורמנס נשמע כמו מילת גנאי ששייכת רק לפסוידו אמנים שעושים מה שבא להם על הבמה ואין בזה אינטילגנציה גבוהה, היום מכל חור יש מישהו שמפליץ וקורא לזה פרפורמנס, ועל אף שאני שמחה על האינפלציה כי סוף סוף אני לא המוזרה היחידה, לטעמי יש צורך בלעשות סדר- ולא לא כל פלוץ הוא פרפורמנס (לפעמים זה פשוט חרא וזה בסדר). ואני אגיד שחייבים לעשות מלא חרא עד שעושים זהב. ואגב פיירו מנצוני עשה ליטרלי את זה- שימר בפחיות מהמפעל של אבא שלו ממש את החרא שלו ( כן כן קקי) כאקט אומנותי והיום החרא המשומר שווה ערך לזהב
פרפורמנס ארט הוא מדיום שקיים פחות ממאה שנה ולכן הוא עוד הולך ומתעצב, וזה לא שאני חוקרת פרפורמנס דגולה אבל כתבתי סמינריון וחצי וצפיתי והתנסיתי בכמה וכמה סוגים של פרפורמנס ואני ממש אוהבת את זה, ולכן אני מרשה לעצמי לכתוב את דעתי ולתת כמה נקודות שאפשר לשים לב אליהם בצפייה שלכם במופע הבא ולהחליט בעצמכם האם זה פרפורמנס או פשוט עוד פלוץ שהשתחרר
ראשית זהו מוכרח להיות מופע עצמי, כפי שדרור הררי הציג בספרו- מופע העצמי, ומה זה אומר? היוצר הוא גם היצירה עצמה. ואני אסביר את זה לפי נוסחה שלומדים בביה״ס לתיאטרון
כלומר בתיאטרון השחקן מגלם דמות שלא יצר, אומר מילים שלא כתב בבימוי שלא שלו.
בפרפורמנס הפרפורמר מגלם עצמו בדמות שיצר, אומר מילים שכתב בבחירות בימתיות שהוא עצמו עשה. כך שזהותו של היוצר מוכרחה להיות חשופה
בנוסף מוכרח להתקיים אלמנט הטראנספורמציה, ממש כפי שבטקסים פגאנים ישנה מטרה, לרפא, לשחרר, לטהר ועוד מילים של ריטריט היפים (שאני מאוד אוהבת כך שזה לא נכתב בזלזול), כך גם בפרפורמנס, למה אנחנו עושים אומנות? כדי לבטא כאב כל שהוא שקיים בתוכנו ומבקש ריפוי, לכן הטראנספורמציה היא נקודה חשובה שעליה להתגלם במופע, ראשית בפרפורמר עצמו ובתקווה שגם בקהל, ולכן אפשר להתייחס אל הקהל כמשתתפים ולא רק כצופים
הנקודה הבאה שלדעתי צריכה להתקיים היא פעולה דרמטית, ובניגוד למחשבה הרווחת כי דרמה היא ג׳אנר בקטגוריות של הנטפליקס או אופי של מישהי אקסטרוורטית מוגזמת (לפי המיזוגניה), דרמה היא קונפליקט, חיכוך- שני כוחות מנוגדים הנפגשים ויוצרים דרמה. כלומר הפרפורמר מוכרח להתקיים בין שני כוחות מנוגדים שמאתגרים אותו לעבור את הטראנספורמציה שהוא מבקש לעצמו במהלך המופע בכוונה לחתור לאמת, לכנות ולחשיפה
מה שמוביל אותי לנקודה הבאה-
״מה שיוצא יוצא״, כלומר המופע הוא מעין מלכודת מתוחכמת שהפרפורמר יוצר עבור עצמו, מלכודת שיש לה מנגנון שהמטרה היא להעביר את הפרפורמר שינוי אמיתי, גם כשהוא מקיים את המופע שוב ושוב ושוב, וזה אלמנט שיש בכל מופע חי והוא ״הכאן ועכשיו״, רק שבפרפורמנס טוב יש מרחב גדול יותר ל״הפתעה״
פרפורמנס בשבילי היתה הפתעה גדולה כשנחשפתי אליו לראשונה, וכשאני רואה יוצר או יוצרת או פשוט בנאדם עומד חשוף על במה ומציג את עצמו באופן חשוף כנה ואמיתי אין דבר מרגש מזה, עבורי כפרפורמרית, בהרבה מדיומים הרגשתי חזק את תסמונת המתחזה, אני לא בדיוק זמרת, לא בדיוק שחקנית, לא בדיוק ציירת, אבל פרפורמנס, לשם אני שייכת